לרדת מהעץ אחרי ריב עם בן/בת הזוג

ריבים קורים.
גם בזוגיות טובה. גם בין אנשים שממש אוהבים.
לפעמים זה מתחיל מדבר קטן, שגדל למשהו גדול.
משפט שנאמר בטון לא נכון, חוסר הבנה, פגיעה ישנה שהתעוררה.

ופתאום – אני כבר "על העץ".
פגועה. כועסת. נסגרת. שותקת או מתפרצת.
ואני יודעת בתוכי שנבהלתי,
אבל לרדת? זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי.

אני לא יכולה לרדת מהעץ, אני כועסת, אני מוצפת.
לא מוכנה "לדבר על זה" עכשיו,
אני צריכה זמן, זמן לנשום רגע, להתרחק,
זמן לכעוס, זמן להירגע.
להבין מה הכיש אותי הרגע, כנחש ארסי.

הזמן עוזר לי לחזור לשפיות.
למדתי להגיד לו את זה,
לאמר שנפגעתי, ושאני כועסת,
ושאני צריכה רגע זמן לעצמי.

בתהליך האימון האישי שלי אני מכירה את הדרכים שעוזרות לי לנחות,
ולהבין מה אני מרגישה באמת,
מתחת לכעס.

לפעמים יוצאת למרפסת לסיגריה,
לפעמים מקלחת ונשימות.

אני כבר מודעת לכך שבזמן הריב,
קל לי לשכוח שבן הזוג שלי הוא לא האויב.
המוח עובר למצב הישרדות, מחלק תפקידים של "צודקת" ו"טועה",

ומפספס את העיקר:

אנחנו לא בצדדים נפרדים.
וואו כמה זה מנחם,
אנחנו שניים שנפגעו, ומנסים למצוא דרך לחזור.

באימון סאטיה אני לומדת לחקור עם עצמי,

*על מה רבנו באמת?

*מה היה הרגש הכי חזק שעליתי איתו לעץ? (כאב? דחייה? חוסר שליטה? בדידות? פחד?)

*ומתחת לכעס – למה אני באמת זקוקה כרגע?
מה יתמוך בי עכשיו?

ואז אולי אני יכולה רגע לרדת מהעץ,
לא לוותר על מה שחשוב לי,
אבל גם לא להיתקע על "אני צודקת",
(ואולי גם קצת לוותר על האגו.)

ולדבר, ולהגיד, ולהקשיב,
מטורף איזו אפשרות שפויה.😊

אימון אישי בשיטת סאטיה